<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' מו"ק מהלכ' רב יהודה ז"ל</h1>
<h2>דף קה:</h2>
וכתב בעל הלכות מי שבאתה לו שמועה קרובה בחולו של מועד, לאחר המועד אם עדיין לא יצאו שלשים יום כיון שנתחייב באבלות [שבעה] חייב לקרוע, ואם כשיצא המועד יצאו שלשים יום [אינו] חייב באבלות ולא לקרוע, ונעשית רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד [מו"ק כ' ע"ב]. והני מילי שאינו קורע בחמשה מתי מצוה, אבל על אביו ועל אמו קורע עליהן לעולם וכן הלכה. ותו כתב היכא דמית ליה מת במעלי יומא טבא ודחילו דילמא לא מספקי למקבריה מקמי(ה) יומא טבא ושקלוה גוים ואתו למיקבריה כד (אתו) [נפיק] ממתא ואיכסי(ה) ליה מקרובי' חדא שעתא מקמי דנעול רגל' חלה עליהו אבלות [מו"ק כ"ב ע"א] ובטלה מהן גזירת שבעה. ובר ישראל דקבר מיתא ביו"ט ראשון [מלקינן ליה. ומותר ללות את המת ביו"ט ראשון] בתוך התחום. ועבדים דישראל אסור להון למקבר מיתא ביו"ט ראשון, דהאי יתעסקון עממין דקאמרי' גוים הם, אבל עבדים חייבים במצות דכל מצות שהאשה חייבת בה עבד חייב בה, וכל שכן לענין שבת דכתיב [דברים ה'] לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ואי עברי וקברי מחינן להו. ומי שנפטר אביו ואמו בחולו של מועד חייב לקרוע שכך אמרו חכמים המקרע בחמתו ועל מתו פטורים, וכל פטורי שבת פטור אבל אסור, [וכיון דבשבת פטור אבל אסור] בחולו של מועד מותר לכתחלה. ודבר זה תמיהא לי הכותב דכבר אוקימנ' הא דתנ' הקורע על מתו פטור אבל אסור בהנך דלאו בני אבלות נינהו וליתא כשר וליתי' בשעת יציאת נשמה דההוא הוי מקלקל, אבל הקורע על מתו שחייב לקרוע עליו חייב חטאת דמתקן הוא. ועוד מה עניין אסור קריעה בחולו של מועד לענין מלאכה, וכי היה לנו לאסור קריעה בחש"מ משום מלאכה, והלא לא תעלה על דעתנו לאסור אלא משום דמחזי כאבלות. ועוד מאי שנא אביו ואמו, אם מתיר באביו ואמו [למה] לא יתיר בשאר ה' מתי מצוה ולא מצאתי לשאר הגאונים אם מותר לקרוע בחולו ש"מ או לא.
<h2>דף קנב.</h2>
וששאלתם הא דאמר רב יהודה מת שאין לו מנחמין באין עשרה בני אדם ויושבי' במקומו, (מ)[ב]איזה מקום קאמר, במקו' שיושב בבית הכנסת או בביתו. ותו עד כמה ימים עושין דבר זה, ומה הן עושי' בשעה שיושבין במקומו. כך אמרו חכמים נפשו של אדם מתאבלת [עליו] כל שבעה שנאמר אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, ואינה מתאבלת אלא [במקום] שנפטרה ממנו, ונפשו מתיישבת כשבאין בני אדם ויושבין במקומו, וכך עשה רב יהודה ובא לו בחלום ואמר לו תנוח דעתך שהנחת דעתי, שאע"פ שאין לו מנחמי' כיון שבאין ויושבין במקומו שנפטרה (ממנו) [נשמתו] היא מתנחמת.
